בואו נתחיל ממה זה אגנוסטיות.
המילה אגנוסטי מגיעה מהמילים היווניות :
אה- גנוסיס, אי ידע.
את המונח הזה טבע בשנת 1869 ביולוג אנגלי בשם תומס הנרי האקסלי. הוא התכוון לזה שאי אפשר להניח שום דבר לגבי דברים שקיומם לא הוכח, ז"א שבכלל לא באמת יודעים אם הם קיימים או לא.
לרוב משתמשים בביטוי הזה בהקשר דתי. לגבי אמונה באלוהים יש אנשים תאיסטים, שמאמינים שיש כזה, אנשים אתאיסטים, שמאמינים שאין כזה, ואגנוסטים שאומרים- וואלה אנחנו פשוט לא יודעים, ואנחנו בכלל לא בטוחים שאפשר לדעת.
אני התאהבתי במונח הזה כי כשהבנתי מה הוא פתאום הבנתי מה אני.
ולא רק בהקשר הדתי, באופן כללי
וזה מביא אותנו לנקודה הבאה
מהי אגנוסטיקה?
אגנוסטיקה היא הבייבי שלי. שילוב של רעיונות תאורטיים, כלים מעשיים ושיטת טיפול.
היא ההגשמה של החלום הישן שלי ליצור משהו שיעזור לאנשים להשתחרר משליטה של המחשבות שלהם עליהם. מהאמונה המוחלטת בכל דבר שעובר בראש. רציתי את זה מהרגע ששמתי לב למה שעובר לי בראש (אז זה היה בעיקר תסריטי אימה וביקורת עצמית), ולמדתי להטיל בזה ספק.
אגנוסטיקה היא הרחבה של הרעיון האגנוסטי לצורת התבוננות כללית לחיים. כזו שמטילה ספק ביכולת שלנו לדעת את רוב הדברים, ובטח את אלו שנראים לנו מובנים מאליו. זו הזמנה להטיל ספק בפרשנות שלנו, באמונות שלנו, בסיפור שלנו.
פעם לא אהבתי את המילה ספק. היא התקשרה לי למקום של חוסר ביטחון וחוסר אמונה.
כשהייתי בתיכון לימדו אותנו את השיר "המקום שבו אנו צודקים" של יהודה עמיחי.
ומתתי עליו!
הוא כותב שם:
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב
וממש התחברתי לרעיון של השיר הזה.
בין היתר לרעיון שמה שגורם הרבה פעמים לשנאה הוא הביטחון שאנחנו צודקים
והצד השני טועה או לא בסדר
ואיך אהבות יכולות לשנות את זה
אבל לא הבנתי למה ספקות, מה טוב בספקות?
עם השנים, עם כל מה שלמדתי ממורים שונים ומהניסיון בקליניקה וכמרצה,
הבנתי מה הכוח של ספקות.
הן מה שמאפשר את הבחירה.
הן הדלת מחוץ לכלוב הזהב של אשליית הוודאות. לצאת מכלוב כזה זה מפחיד, זה פחות יציב ונראה פחות בטוח, אבל רק בחוץ אפשר לעוף.
כשאנחנו מודעים למשהו, אנחנו בעצם מודעים כבר לפרשנות שלו. כשאנחנו מריחים ריח, אנחנו מריחים ריח "טוב" או "רע". כשאנחנו רואים משהו אנחנו מיד יודעים או הוא יפה או לא. אנחנו קולטים גירויים ניטרליים אבל כשאנחנו הופכים מודעים אליהם, הם כבר מחוברים לסיפור.
בתור מטפלת אני כל הזמן זוכה לראות את הפרשנות של אנשים, ואת הדרך שבה היא נוצרה. הדרך שבה אנשים התעצבו, הפכו להיות מי שהם, למדו לראות את העולם ולהגיב אליו. לא תמיד זה דברים שאנחנו בוחרים לעצמנו. לפעמים האמונות שמנהלות אותנו- לגבי עצמנו או מה אמור להיות, נוצרו בדרכים פחות מוצלחות. מספיק איזה מורה שאמרה שלא יצא ממך כלום או כישלון מינורי, שלא נדבר על טראומות, כדי ליצור מערכת של אמונות שהן לא "אמת", אבל כן הופכות למציאות.
יש הרבה דברים שאנחנו "יודעים" שמשרתים אותנו, וחלק שממש לא. הרבה דברים שאנחנו רוצים לשנות, מתחילים שם. ושם כדאי לפתור אותם.
רק כשאנחנו מתחילים להעז להטיל ספק במה שאנחנו יודעים (למשל שאנחנו לא מספיק יפים טובים או חכמים, שהדברים אמורים להיות אחרת, שדברים רעים יקרו אם אני לא אשלוט בהכל...) רק אז, אנחנו יכולים להתחיל לבחור. המדע עצמו הוא אגנוסטי, והקפיצות הגדולות שקרו בו התחילו כשמישהו העז להטיל ספק באמת שהייתה ברורה לכולם. הרוח המדעית היא כזו ש"מסרבת לקבל עובדות ללא ראיות ומחזיקה בדעה שוודאות מוחלטת כמעט תמיד בלתי-אפשרית" (ברנטאנד ראסל)
זו פשוט גישה צנועה. גישה שמכבדת את האמונות והדעות שלי, אבל מכירה בכך שזה כל מה שהן. גישה שמכבדת גם את מי שחושב אחרת ממני, שפתוחה ללמוד, שמאמינה שיש המון זוויות לכל דבר, ובכולן יש אמת. לכן היא הבסיס לכל הכלים ושיטות הטיפול שלי. היא מה שהופך את החוסר הוודאות וחוסר הביטחון בחיים מבעיה לפתרון. היא השער למקום שבו שינוי הוא דבר אפשרי ואפילו פשוט.
אגנוסטיקה מעשית היא הדרך ליישם את זה בזמן אמת. אלו כלים שמאפשרים ממש לצאת מתוך המחשב שבראש שלנו, זה ששומר את כל המידע, מסביר לנו את המציאות, יוצר תחזיות לעתיד ותמונות מקבילות של "מה אמור להיות" במקום מה שקורה בחיינו. זה לצאת מכל זה ולעבור להמיספרה הימנית במוח שלנו, החלק שחופשי מהעבר והעתיד, מסיפורים ותבניות. זה חלק שרואה את התמונה הגדולה, שיש בו יצירתיות ופתיחות, ותשובות אחרות לגמרי לבעיות שלנו. ומשם מגיעים אל המרכז שלנו. המקום שרואה את שני הצדדים, את המחשבות והתחושות, ומנהל את העניינים, במקום שהם ינהלו אותנו.
"כשאתה משנה את הדרך שבה אתה מסתכל על דברים, הדברים שאתה מסתכל עליהם משתנים" (וויין דייר)